המונולוג הראשון שלי

אני ממש זוכרת את המונולוג הראשון שלי. זה היה לא הרבה אחרי שהחלטתי לנסות ללכת על כיוון של משחק. מצאתי לי מורה פרטי מקסים שיכין אותי לדבר "האמיתי", למדתי בעל פה את המונולוג של נורה מ"בית בובות" (אז, לא ידעתי כמה הוא חרוש) והגעתי לשיעור.

"אוקיי, הכסא הוא הבמה ואני אהיה הקהל שלך ויאללה"

"מה יאללה?"

"הטקסט"

"נו?"

"את למדת בעל פה?"

"כן"

"יופי, אז קדימה"

"סתם ככה?"

"כן"

אז לקח לי קצת זמן לעבור את שלב המבוכה והפחד מהכישלון שבטח עוד שנייה יגיע ובסוף התחלתי לדבר. סתם ככה. התחלתי "לדבר" את הטקסט וזה היה הדבר הכי חדש והזוי שחוויתי אי פעם.

בתור רקדנית, באמת שלא דיברתי יותר מידי במהלך החיים ומדובר כאן על תקופה לא קצרה של עשרים ומשהו שנים. הריקוד היה השפה העיקרית שלי ובשיעורי מחול, לרוב, אין דבר כזה מערכת קולית, אולי רק זו של המורה. אפילו כשעבדתי במשרד לפני הצבא חשבו שאני אילמת, ממש ברמה הזאת. מילדה שלא ממש דיברה מרבית חייה, פתאום שמעתי את עצמי מדברת, פתאום היה לי קול.

לפעמים הרגע הזה של להתחיל את המונולוג, את המשפט הראשון, רק להתחיל "לדבר" אותו, הוא אחד הדברים הקשים ביותר. אחר כך, כשנכנסים לעניין ובתנאי שיודעים את הטקסט כמו שצריך, הרבה יותר קל לנו וזאת יכולה להיות חוויה מדהימה שלפעמים היא כל כך מדהימה שאנחנו לא מצליחים לזכור מה עשינו ואיך זה שהזמן עבר כל כך מהר.

בניתוח הדמות והטקסט, בדרך כלל מדברים על "הרגע שלפני" ועל המחשבה שעוברת לנו בראש שנייה לפני שבכלל פותחים את הפה ואם זו מחשבה אותנטית שלנו, שצצה באותו רגע ממש, אז מה טוב.

אני חושבת שאם נסמוך על עצמינו ועל הטבע האנושי שלנו, נראה שתמיד יש את "הרגע שלפני" ותמיד תעבור לנו בראש מחשבה אותנטית שלנו, כי אלו שני דברים שבכל מקרה אין לנו שליטה עליהם, הם קורים מעצמם.

אז איך תתחילו מונולוג?

שבו או תעמדו בצורה שנוחה לכם, קחו את הזמן (כן כן, למרות שנראה לכם שכבר הספקתם לשעמם את כולם. האמת היא, שזאת בדיוק הדרך לבנות מתח...), תנשמו נשימה גדולה וטובה, שימו לב למה שעובר עליכם בפנים, אם זו מחשבה שעוברת לכם בראש, אם זו הרגשה שיושבת לכם בלב, או אם זו תחושה פיזית שממוקמת באיבר כלשהו בגוף וברגע שכל האוויר יצא, פשוט תתחילו לדבר.

#acting #theatre #auditions